חסידות על מלכים א כא:כה

והנ"ל בזה, דהלא אין שליח לדבר עבירה (קידושין מ"ב ע"ב), ר"ל אין השליח נפטר בטענה זו שהיה נשלח או ניסת, מאחר דדברי הרב וכו', דכל עובר עבירה הוא ניסת מיצר הרע והבן זה, ואדרבה העובר עבירה על ידי מסית גרע טפי, שעל ידי זה עושה בחשקות יותר גדול ובהתאמצות ומזיק מאד למרחוק, ובפירוש נאמר (מלכים א' כא כה) רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה', והטעם אשר הסיתה אותו איזבל אשתו, ר"ל שהיה לו מסית, ואין זה אמתלא לאחאב, רק טעם, דהא מיניה ילפינן בב"מ (דף נ"ט ע"א) כל ההולך אחר עצת אשתו נופל בגיהנם, עיין שם. ודמיון לזה בבבא קמא (ב"ק ו' ע"א) בגמרא הצד השוה לאתויי מאי, שם לאתויי אבנו וכו', ופריך היכי דמי אי בהדי דאזלי וכו' היינו אש וכו', ר' אדא בר אהבה וכו' לאתויי וכו' פותקין ביבותיהן וכו', שם היכי דמי אי בהדי דאזלי וכו' כחו הוא, עיין שם. ולכאורה קשה לי אף אם לא הוי כחו דהוי אדם גופיה, מכל מקום לא הוי גרע מאש כמו דפריך לעיל. והנ"ל על פי מ"ש שם בתוספת ד"ה היינו בור השייך לע"ב, ובדברי זקני מהרש"א שם, היוצא ממ"ש דכיון שאין כח אחר מעורב בו, הוא קל יותר שאין מזיק למרחוק, והבן. ואם כן לפי זה נתיישב קושיתי, דאי לאו דכחו הוא, לא הוי קשה היינו אש. ועל פי זה יובן דבזה הפסוק נשיו הטו את לבבו, יש בזיון יותר דעל ידי מסית גרע טפי, דהוי כח אחר מעורב בו ומזיק יותר, והיינו דברי רבי שמעון בן יוחאי נוח היה לו להיות גורף ביבין, ר"ל אף שנכתב ויעש הרע הוי דומיא דגורף ביבין דאין כח אחר מעורב בו, ואל יכתב בו הדבר הזה, דעל ידי מסית גרע טפי, ודוק.

כי יסיתך אחיך בן אמך (דברים יג ז). נ"ל כי הרשב"ם כתב כל עצה שסופה פורעניות נקרא הסתה, כמו ותסיתני בו לבלעו חנם (איוב ב ג). אשר הסתה אותו איזבל ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד (מלכים א' כא כה), עד כאן דבריו. ודבריו נכונים מאד, אבל זולתו נקרא עצה. והנה אמרו (כתובות דף ק"ה:) האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא כו', משום דלא מוכח להו כו'. ולפי זה יובן שמי שמייעץ לאדם לשבר תאותו, הוא מתרחק מעמו, אבל המייעץ לו לילך אחר תאותו, מתחבר עמו ונדבק עמו כאח וכריע, וזה הכל מפני שהאדם נוטה אחר התאוה, מפני שנוצר בתאוה בבטן אמו כאמור (תהלים נא ז) ובחטא יחמתני אמי. והיינו כי יסיתך, דהיינו מה שסופו פורעניות, היינו לתאוה הנקרא הסתה, אז הוא תיכף אחיך, (מה שאין כן המייעצו לדבר טובה), והטעם בדבר הזה הוא כי אתה בן אמך כי (נולדת בתאוה כנ"ל). ועל פי זה תפרש הקרא (משלי ח' יד) לי עצה ותושיה, שאמרה תורה לי עצה ולא הסתה, אף תושיה שמתשת כח, מכל מקום סופו טוב.